חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר   
פרטים נוספים  פרק ראשון  ביקורות  רכשו ספר זה

8 בנובמבר, 2000

פרנקלין היקר,

ספק אם אני עצמי יודעת מדוע תקרית חסרת ערך שהתרחשה היום אחר הצהריים דרבנה אותי לכתוב אליך, אבל נדמה שמאז פרידתנו, הדבר שחסר לי יותר מכל זו השיבה הביתה. פשוט להגיע הביתה ולספר לך על כל אירועי היום התמוהים, כמו חתול שמניח פגרי עכברים למרגלות אדוניו, כל אותן מנחות קטנות וצנועות שבני-זוג נוהגים להעניק זה לזו לאחר שלא התראו בשעות היום, שוהים ב"חצרות" משרדיות נבדלות. לוּ היית עומד כעת במטבח ומורח חמאת בוטנים על שתי פרוסות לחם מלא, למרות שאוטוטו נאכל את ארוחת הערב, שנייה אחת לפני שאניח את שקיות המצרכים על הרצפה, נוזל צמיגי ושקוף ניגר מאחת מהן, וכבר הסיפור שלי הולך ומתגלגל, עוד לפני שהספקתי לגעור בך שתכף נאכל פסטה אז בבקשה, אל תחסל כעת את כל הכריך.

מטבע הדברים, בתחילת ההיכרות שלנו דבק בסיפוריי ניחוחם האקזוטי של מקומות כמו ליסבון או קטמנדו. אבל איש אינו מעוניין באמת ובתמים להקשיב לסיפורים על חו"ל ונימוסיך הטובים הסגירו שלמעשה, בינך לבינך, היית מעדיף שאחלוק עמך אירועים של מה בכך שהתרחשו בסביבתך הקרובה; כמו הסיפור על המפגש ההזוי עם האיש מכביש האגרה, אי שם על גשר ג'ורג' וושינגטון. סיפורים מסעירים מן ההווי היום-יומי, שאִפשרו לך לבסס את הטיעון שמסעותיי לארצות זרות לא היו אלא סוג של תרמית. המזכרות שהבאתי משם; אריזה של וופלים בלגיים עבשים במקצת או המקבילה הבריטית לביטוי "שטויות במיץ" (פתפותי ביצים!), נעשו קסומות רק בשל העובדה שמקורן במחוזות מרוחקים. בדיוק כמו כל אותם תכשיטים זולים שהיפנים נוהגים לקנות - הנתונים בשקית שבתוכה קופסה, וכשמקלפים בזהירות את העטיפה מגלים קופסה נוספת, שאף היא נתונה בשקית - הברק שאפיין את המנחות שהבאתי ממרחקים הסתכם באריזה ותו לא.

איזה הישג מרשים: לחפור באתר הפסולת של מדינת ניו-יורק, ולחלץ רגע של פיקנטריה מנסיעה אל הסוּפֶּר של נָייאֶק. שם התרחשה התקרית הזעירה שעליה רציתי לספר. נראה שסופסוף הבנתי את מה שמאז ומעולם ניסית ללמד אותי: שארה"ב אקזוטית ומסוכנת ממש כמו אלג'יריה. כשעמדתי במחלקת מוצרי החלב, ידעתי שאיני זקוקה למצרכים רבים. כעת, כשאינך נמצא כאן כדי לחסל את מרבית הקערה, הפסקתי לאכול פסטה. אני כל כך מתגעגעת לחיותך המתפרצת.

אני מתקשה לבוא במגע עם הבריות. לתומי חשבתי שכמי שחיה במדינה הידועה לשמצה בשל "היעדר כל תחושה היסטורית", כפי שטוענים כנגדנו האירופים, אצליח ליהנות מן השכחה המבורכת המאפיינת את האמריקאים. מסתבר שטעיתי. שנה ושמונה חודשים מיום האירוע, שחל בדיוק היום, ואף אחד מאנשי ה"קהילה" הזו אינו מראה ולו שמץ של נכונות לשכוח. וכך, כשהמצרכים אוזלים, אני נאלצת להתגנב. מבחינתם של הקופאים בחנות שברחוב הופוול הריגוש כבר נשחק, כמובן, וזה המקום היחיד שם אני קונה קרטון של חלב מבלי שינעצו בי מבטים. אבל מבחינתי, החנות הקבועה שלנו נותרה מחוץ לתחום.

אני תמיד מרגישה שם כמו פליטה. במעין פיצוי עצמי, אני מכריחה את עצמי להזדקף וליישר את כתפיי. כעת אני מבינה את משמעותה של האִמרה "ללכת בראש מורם", ולעתים אני מופתעת עד כמה בכוחה של יציבה זקופה לחולל שינוי פנימי. כשאני עומדת בזקיפות קומה, אני מרגישה מעט פחות מבועתת.

בעודי מתלבטת בין ביצים בינוניות לגדולות, שלחתי מבט חטוף לעבר אגף מוצרי החלב. סקרתי את אחת הקונות ממרחק של מטרים אחדים. שורשים לבנים ומוזנחים בהקו ממרחק, בולטים על רקע שיערה השחור. רק הקצוות נותרו מתולתלים, כנראה שרידיו של סלסול תמידי עתיק שצימח לו בינתיים. החולצה הסגלגלה והחצאית התואמת היו אופנתיים בעבר אבל כעת החולצה נצמדה בחוזקה לזרועותיה, וקפלי החצאית הדגישו את ירכיה הכבדות. החליפה נזקקה לגיהוץ, ובכתפיים המרופדות ניכר בבירור האופן שבו היא קופלה קודם לכן על גבי הקולב. התלבושת הזו נראתה כאילו נשלפה בבהילות מירכתי הארון, משהו שלובשים כשכל שאר הבגדים בכביסה או מוטלים בערימה על הרצפה. כשהאישה הפנתה את ראשה לעבר הגבינות הצהובות, הבחנתי בקפל שרימז על סנטר כפול.

אל תנסה לנחש. לעולם לא היית מצליח לזהותה לפי התיאור הזה. בעבר היא נראתה חטובה באופן נוירוטי מובהק, זוויתית ובוהקת כמו בובת בארבי הנתונה באריזה כסופה. למרות שרומנטי הרבה יותר לדמיין את האבלים ככחושים, נראה לי שבה במידה אפשר להתאבל עם חפיסות שוקולד כמו גם עם מים מן הברז. מלבד זאת, יש נשים שמקפידות להיראות רזות והדורות לאו דווקא כדי לשמח את בן-זוגן אלא בעיקר על מנת להתחרות עם בתן. הודות לנו, תמריץ מעין זה אינו קיים מבחינתה בימים אלה.

זו הייתה מרי וולפורד. איני מתגאה בכך, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להתייצב מולה. ברחתי. ידיי נעשו רכות כחמאה כשנברתי בקרטון ובדקתי אם כל הביצים נותרו שלמות. הִתְעַשַּׁתִּי במהירות. העמדתי פנים כאילו נזכרתי לפתע בפריט נוסף מן הרשימה שלי שהיה ממוקם במעבר הבא, והצלחתי להניח את קרטון הביצים במושב המוגבה שבעגלת הקניות מבלי להסתובב. וכך, כשאני בורחת למשימתי המדומה, השארתי את העגלה מאחור מפני שגלגליה חרקו. הצלחתי להסדיר את נשימתי רק כשהגעתי למדף המרקים.

הייתי אמורה להיערך לזאת ולעתים קרובות אני אמנם ערוכה ומזומנה, מכונסת ומוגנת, ובדרך כלל ללא שום סיבה. עם זאת, לא יתכן שאצא מהבית עטופה בשריון ממתכת לפני ביצועה של כל מטלה טיפשית ובכלל, האם מרי עדיין מסוגלת לפגוע בי? היא ניסתה בכל כוחותיה. היא גררה אותי לבית המשפט. ובכל זאת התקשיתי להירגע או לחזור מיד לאגף מוצרי החלב, גם כשהסתבר שהתיק הרקום שקניתי במצרים נשאר בעגלה, לצד הארנק שלי.

למעשה, רק מסיבה זו לא יצאתי מהסוּפר. בסופו של דבר היה עלי להזדחל לעבר התיק שלי, ובינתיים עמדתי והרהרתי לי לנוכח מרק האספרגוס והגבינות מתוצרת קמפבל, חושבת על כך שוורהול היה מתעב את העיצוב החדש.

כשהגעתי לשם היא כבר הלכה לדרכה, ואני חטפתי את העגלה כמו אשת קריירה טרודה שחייבת לסיים במהירות את עבודות הבית. מן הסתם, אתה סבור שאני מורגלת במטלות הללו אבל מכיוון שחלף זמן כה רב מאז שחשבתי על עצמי באופן שכזה, הייתי משוכנעת שכל האנשים שעמדו לפניי בתור ציינו לעצמם שהתנהגותי אינה נובעת מחיוניותה של מפרנסת שנייה, שמבחינתה הזמן נמדד במונחים של כסף, אלא מבהילותה של פליטה.

כשהעמסתי את שלל המצרכים שקניתי על המסוע, קרטון הביצים היה דביק והקופאית החליטה לפתוח אותו. אה! מסתבר שלמרות הכול, מרי וולפורד הבחינה בי.

"כל הביצים!", ציינה הבחורה. "אני אביא לך קרטון אחר."

עצרתי בעדה. "לא, לא," אמרתי. "אני ממהרת. אקח אותן כמו שהן."

"אבל הן לגמרי –"

"אקח אותן כמו שהן!" הדרך הטובה ביותר לגרום לאמריקאים לציית לך היא להיראות מוטרף במקצת. לאחר שהקופאית ניגבה את תו הבר-קוד בטישיו היא סרקה את הביצים, ולבסוף מחתה את ידיה תוך כדי גלגול עיניים צדקני.

"חצ'טוריאן", היא אמרה לאחר שנתתי לה את כרטיס האשראי שלי. היא דיברה בקול רם, כאילו פנתה לכל הממתינים בתור. השעה הייתה חמש או שש אחר-צהריים, משמרת נוחה להפליא לתלמידת תיכון. יתכן שהבחורה, שנראתה אולי בת שבע עשרה, הייתה אחת מבנות כיתתו של קווין. ידעתי שבאזור שלנו יש שישה בתי ספר תיכוניים וכי יתכן שמשפחתה עקרה לכאן מקליפורניה רק לאחרונה, אבל המבט שהיא נעצה בי שידר דבר מה שונה לחלוטין. "איזה שם בלתי רגיל," היא ציינה.

איני יודעת איזו רוח רעה נכנסה בי. פשוט נמאס לי. מאסתי בכל. עם זאת, קשה לומר שאין בי שמץ של בושה. נהפוך הוא: אני מותשת מחמת הבושה, חלקלקה לחלוטין מעוצמת החלבון הדביק שלה. אבל הרגש הזה הוא בבחינת מעגל קסמים. "אני החצ'טוריאן היחידה בכל מדינת ניו-יורק," התרסתי וחטפתי את כרטיס האשראי שלי. היא השליכה את הביצים לתוך שקית, והן נזלו עוד קצת.

הגעתי הביתה. ליתר דיוק, אני כותבת מן המקום שמתפקד מבחינתי כבית. מכיוון שמעולם לא היית כאן, הרשה לי לתאר אותו למענך.

הבית היה מעורר בך תיעוב. לא רק מפני שהעדפתי להישאר בגלדסטון, חרף המהומה שחוללתי כשסירבתי לעקור לפרוורים. ההחלטה נבעה מכך שהרגשתי שעלי להישאר במרחק נסיעה סביר מקווין. ובכלל, למרות שהתשוקה לאנונימיות מאפילה על השאיפה ששכנינו ישכחו מה אני מייצגת מבחינתם, שאיפה שגם אני מייחלת אליה— אני פשוט רוצה לשכוח, ויודעת היטב שהחיים בעיר לעולם לא יאפשרו זאת. לעומת זאת, כאן אני חשה במלוא העוצמה את תולדתה של השתלשלות האירועים הקשה, ובימים אלה חשוב לי הרבה יותר להיות מובנת מאשר חביבה על הבריות.

לאחר ששילמתי לעורכי הדין נותר בידיי סכום כסף שהספיק לרכישת בית קטן, אבל העדפתי לחוות את תחושת הארעיות הנלווית לחיים בדופלקס שכור. בנוסף, המגורים במבנה-הצעצוע הזה הולמים להפליא את הלך הרוח שאני נתונה בו. אתה היית נחרד. הארונות הדקיקים העשויים מסיבית מלעיגים על האמרה השגורה בפי אביך: "חומרים הם חזות הכול". אבל אני מוקירה את התחושה הזו, שה"חומרים" עלולים להתפוגג בכל רגע.

 הדופלקס הזה רעוע מן המסד ועד הטפחות. מכיוון שלא הותקן מעקה לצד המדרגות התלולות המובילות לקומה השנייה, בכל פעם שעלי לטפס לחדר השינה לאחר לגימת שלוש כוסיות יין, הסחרחורת מאיימת להכריע אותי. הרצפה חורקת ואדני החלונות דולפים והבית מדיף שבריריות וחוסר ביטחון, כאילו שבכל רגע המבנה כולו עלול להיעלם כלא היה, להתאדות כמו רעיון לא מוצלח. מנורות ההלוגן שבקומה התחתונה מתנדנדות על מתלי בגדים חלודים, המחוברים לחוט חשמל חשוף. הן נוטות להבהב ומפיצות אור רוטט, המעצים את התחושה שגם אני נדלקת וכבית לסירוגין— המלווה אותי כיום. שקע הטלפון היחיד שנקבע בדירה, גולש לו מן הקיר. הקשר הרופף שאני מקיימת עם העולם החיצון תלוי על שני חוטים שהולחמו יחדיו, ולעתים קרובות הם מתנתקים. למרות שבעל הבית הבטיח שהתנור תקין, לא אכפת לי להשתמש בפלטה החמה שנורת ההפעלה שלה מושבתת. לעתים קרובות נותרת בכף ידי הידית הפנימית והמתפרקת של דלת הכניסה. עד כה הצלחתי להשיבה למקומה בנקל, למרות שהגדם דמוי הידית מקניט אותי באמצעות רמיזות לאמא שלי: אישה שאינה מסוגלת לצאת מפתח ביתה.

אני מזהה בדופלקס הזה נטייה בולטת לנצל את משאביו הפנימיים עד קצה גבול היכולת. ההסקה הקלושה נפלטת מקרביהם של הרדיאטורים בנשיפה עבשה ורדודה, ולמרות שכעת רק תחילת נובמבר, עלי להפעילם במלוא העוצמה. כשאני מתקלחת, אני משתמשת במים חמים בלבד. המים חמימים דיים כדי שלא ארעד אבל הידיעה שאי-אפשר להתקלח במים חמים, מוסיפה לרחצה ממד של אי-שקט. מד-הקור שבמקרר מכוון לעוצמה הגבוהה ביותר, והחלב מחזיק מעמד רק שלושה ימים.

לגבי העיצוב ובכן, לא ניתן להתייחס אליו אלא במידה (מוצדקת) של לגלוג. הקומה הראשונה נצבעה כלאחר יד בצבע צהוב בהיר, ומשיחותיה הגסות של המברשת חושפות את שרידי הצבע הלבן, כאילו שמישהו צייר על הקירות בעפרונות. בחדר השינה שלי שבקומה השנייה, נמרחו הקירות באופן חובבני בצבע כחול-ים, והתוצאה מזכירה משיחות גסות של צבע מן הסוג המקובל בגן הילדים. פרנקלין, הבית הרעוע הזה לא משדר תחושה של ממשות. בדיוק כמוני.

אני מקווה שאינך מרחם עלי. לא זו הייתה כוונתי. לו רציתי בזאת, הייתי תרה אחר מגורים הולמים. במובן מסוים, אני אוהבת להיות כאן. המקום הזה הוא ארעי, כמו בית מלֶגו. אני גרה בבית בובות. אפילו הרהיטים לא ניחנו ולו בשמץ של תואם. שולחן האוכל שמגיע לגובה החזה שלי גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה, ואילו השולחן הקטן שלצד המיטה, שעליו הנחתי את המחשב הנייד, נמוך מדי לצורכי הקלדה. גובהו אידיאלי להגשת עוגיות קוקוס ומיץ אננס לילדים בני חמש.

אולי האווירה הנפתלת, הילדותית הזו, עשויה להבהיר מדוע אתמול לא טרחתי לגשת ולהצביע בבחירות לנשיאות. פשוט שכחתי. אני מרגישה שמה שקורה סביבי מתרחש במרחק של אלפי קילומטרים. בימים אלה, אני חשה ביתר שאת כיצד המדיניות האמריקאית מעצימה את התלישות שלי. האירועים האחרונים העניקו לחיי ממד נוסף של תלישות הזויה. ברגע זה ממש מונים את הקולות אבל כמו בסיפור קפקאי, איש אינו יודע מי מבין המועמדים נבחר.

יש לי תריסר ביצים. לכל הפחות, מה שנותר מהן. רוקנתי את השאריות לתוך קערה והוצאתי את שברי הקליפות. אם היית פה אולי היינו מכינים איזו פְריטָטָה עם קוביות תפוחי אדמה, מעט כוסברה וכפית סוכר. זה סוד ההצלחה של המתכון. הסוכר. אבל כעת, כשאני בגפי, מן הסתם אשפוך הכל לתוך המחבת, אקשקש קצת ואנבור באוכל בדממה. אני מתכוונת לאכול את הביצים. משום מה, הגעתי למסקנה שהמחווה של מרי ניחנה באופן סתום קמעא בנופך קל של אלגנטיות.

בתחילה האוכל הגעיל אותי. כשביקרתי את אִמי בראסין הורקתי לנוכח עלי הגפן הממולאים שלה, למרות שהיא הקדישה יום תמים לחליטת העלים ולגלגול הכבש והאורז לכלל יריעות משוטחות, ואני הזכרתי לה שאפשר להקפיא אותם. בכל פעם שקפצתי למנהטן וחלפתי על פני המעדנייה שברחוב 57 בדרכי למשרד עורכי הדין של הארווי, ריחו החריף של שומן הפסטרמה היה הופך את מעיי. אבל הבחילה חלפה והתחלתי להתגעגע למאכל הזה ואז, בתום ארבעה או חמישה חודשים שוב נעשיתי רעבה וליתר דיוק, זללנית. קודם לכן התיאבון הצטייר בעיני כדבר מה בלתי הולם, ונראה שהמשכתי לגלם את תפקידה של האישה שאינה מגלה שמץ של עניין במזון.

אבל בסופו של דבר, כעבור שנה לערך קלטתי שאין טעם להמשיך בכך. איש לא התעניין בעובדה שנראיתי כמו שלד. למה ציפיתי? שתחבק את בית החזה שלי בידיך העצומות, ותניף אותי מעלה תוך כדי נזיפה הנחשבת לחלומה של כל אישה מערבית: "את רזה מדי"?

ולכן כעת אני לוגמת את הקפה שלי מדי בוקר בלווית קרואסון, ומלקטת את הפירורים באצבעי המורה והלחה. אני מקדישה את מרבים הערבים האין-סופיים לקיצוץ שיטתי של כרוב. פעם או פעמיים, כשמישהו נזכר סוף כל סוף בקיומי וטרח להתקשר אלי, סירבתי להיעתר לאותן הזמנות ספורות לצאת לארוחת ערב בחוץ. הדפתי גם את ההזמנות מחברי שבחו"ל, שלא התראיתי עמם שנים, ששוגרו אלי באמצעות הדואר האלקטרוני. אני מעדיפה שלא להיפגש עם אלה שאינם יודעים מה קרה. אני יודעת מיד מי מהם יודע. החפים מידיעה נשמעים לי קולניים מדי ואלה שיודעים, פוצחים בנימה חרישית שבעקבותיה נשמע מעין גמגום נבוך וזהיר. למותר לציין שאיני רוצה לספר את הסיפור, בדיוק כפי שאיני מעוניינת ברחמיהם השתוקים של חברים שפשוט אינם יודעים מה לומר, ובינתיים הם ממתינים לווידוי קורע לב שאמור לתבלן את השיחה. אבל הסיבה האמיתית שבגללה אני מתנצלת על כך שאני כה "עסוקה", נובעת מהחשש שבשעה שנבקש את החשבון, השעה תהיה בסך הכל שמונה ושלושים או תשע בערב ואני אחזור הביתה, אל הדופלקס הזעיר, ולא יהיה לי מה לקצוץ.

מצחיק. לאחר כל אותן שנים שבמהלכן ניהלתי את ממעוף הציפור והקפדתי לאכול מדי ערב במסעדה חדשה, כשסביבי מלצרים דוברי ספרדית או תאילנדית ותפריטים שכללו שמות של מאכלים כמו דג נא או כלב מטוגן, התקבעתי כל כך בשגרה הזו. למרבה הזוועה, אני מזכירה לעצמי את אמא שלי. ובכל זאת, איני מסוגלת לוותר על השגרה הקבועה והנוקשה (ריבוע של גבינה או שישה עד שבעה זיתים. חזה עוף, בקר או חביתה. ירקות מבושלים, עוגייה אחת בטעם וניל ויין בכמות שאינה עולה על חצי בקבוק), כאילו צעדתי על קורה דקה, כשכל פסיעה גסה עלולה להפילני אל התהום. בזמן האחרון החלטתי לוותר על בישול אפונה, מפני שתהליך ההכנה אינו מורכב דיו.

כך או כך, אני יודעת שלמרות שאיננו מתגוררים תחת קורת גג אחת, אתה דואג לשלומי וחושש שאיני ניזונה כהלכה. מאז ומעולם דאגת לי. לפחות הערב, אכלתי לשובע הודות ל"נקמתה" הקלושה של מרי וולפורד, אם כי עלי להודות שלא כל מעשי הקונדס שביצעו שכנינו היו משביעים באותה המידה.

כמו למשל הליטרים הרבים של הצבע הסגול שטינפו את דלת הכניסה לבית ואת סביבותיה, בתקופה שעדיין התגוררתי בבית האחוזה הנובו-רישי שלנו (פרנקלין, זה היה עצם טבעו של הבית, בין אם הכינוי הזה מוצא חן בעיניך ובין אם לא. בית אחוזה) שבפאליסיידס פארייד. הצבע היה מרוח על החלונות ועל דלת הכניסה. הם הגיעו בלילה וכשהתעוררתי למחרת, הצבע כבר הספיק להתייבש. אני זוכרת שלאחר שראיתי את הצבע, הדבר קרה כחודש לאחר ה — אני תוהה כיצד לכנות את אותו יום חמישי? חשבתי שאני חסינה מפני פגיעות נוספות או תחושה של פחד. אבל אני משערת שזו טעות נפוצה. האמונה הנאיבית שאם נפגעת בעבר באורח אנוש, די בכך על מנת לגונן עליך. בבוקר ההוא, כשחלפתי בפינת האוכל שלנו שבין המטבח לסלון, הבנתי שאותה חסינות מדומה אינה אלא הבל הבלים. נשנקתי. השמש בהקה על החלונות וליתר דיוק, מבעד לתריסים שלא נאטמו על-ידי גושי הצבע. הקרניים חדרו גם מבעד לנקודות שם שכבת הצבע הייתה דקה, מכתימה את קירות החדר הצבועים בצבע בז' בבוהק אדום ומזוויע, כמו מסעדה סינית ראוותנית.

מאז ומעולם דגלתי בהתמודדות עם הפחדים שלי. הערכת את התנהלותי, למרות שזו התגבשה בתקופה שפחדיי הסתכמו בללכת לאיבוד בעיר זרה, תחושה שנדמית לי כיום כמשחק ילדים. הייתי מוכנה לעשות הכול ובלבד שאוכל לחזור לימים ההם, כשלא ידעתי מה עתיד להתרחש (אני מסתכנת בטאוטולוגיה ובכל זאת, אני מתכוונת לאותה תחושה קלילה כשל משחק ילדים). מכיוון שקשה להיפטר מהרגלים ישנים, במקום להימלט למיטה שלנו ולהסתתר מתחת לשמיכות החלטתי לבחון את שיעור הנזק. הסתבר שדלת הכניסה הייתה תקועה. מישהו הדביק שם צבע סגול, שהתקשה בנוקשות מזוגגת דומה לזו של אמייל. בניגוד למרֶק על בסיס של לָטֶקס, האמייל אינו מסיס במים. ובל נשכח, פרנקלין, שאמייל הוא חומר יקר. מישהו השקיע בכך סכום ניכר. עם זאת, למרות שדיירי השכונה שלנו לקו במגרעות שונות ומשונות, ללא ספק איש מהם לא לקה בקללת המחסור במזומנים.

וכך יצאתי החוצה דרך הדלת האחורית, וצעדתי לעבר דלת הכניסה כשאני לבושה בחלוק. בעודי מנסה לאמוד את עבודת האמנות שביצעו שכנינו, הרגשתי כיצד פניי מתקבעות להן באותה "מסכה של אדישות", כפי שתוארתי במהלך המשפט על ידי אחד העיתונאים של הניו-יורק טיימס. הפוסט, לעומת זאת, תיאר את הבעת פניי באופן חביב הרבה פחות וכינה אותה "מתריסה", ואילו העיתון המקומי שלנו הרחיק לכת: "מי שצפה בפניה הקפואות והבלתי מפוייסות של אווה חצ'טוריאן, היה עלול לחשוב שבנה לא עשה דבר, כי אם מעשה קונדס בלתי מזיק כטבילת זנבו של חתלתול בתוך צנצנת של דיו." (אני מודה ומתוודה: התאבנתי בבית המשפט, עצמתי למחצה את עיניי והידקתי את לחיי בחוזקה. אני זוכרת כיצד דבקתי בכל כוח באחד מן המשפטים התקיפים שנהגת לומר: "אל תניחי להם להבחין בזיעה הקרה הנוטפת ממצחך". אבל פרנקלין, איך אפשר לתאר את ארשת פני כ"מתריסה"? פשוט השתדלתי לא לפרוץ בבכי).

ללא ספק, אותה פסקה הותירה את רישומה הדרמטי בקרב צרכני העיתונות הצהובה, למרות שבשלב הזה הדבר לא נגע בי כהוא זה. הבית נראה כאילו שיספו את גרונו. כתמים הזויים, שכמו נלקחו מתוך מבחן רורשך, הותזו לכל עבר. גם הצבע נבחר בקפידה רבה: עמוק, עשיר, שופע, ובעל גוון שהכיל שמץ של כחול סגלגל, עד שניתן היה לחשוב שמישהו טרח להזמינו באופן מיוחד. במוחי חלפה המחשבה כי אם האחראים למעשה הזמינו את הצבע המסוים הזה ועדיין ניתן לרכשו, הרי שיש סיכוי כלשהו שהמשטרה תצליח לעלות על עקבותיהם.

לא התכוונתי לשוב ולהתייצב בתחנת המשטרה מרצוני החופשי.

לבשתי את הקימונו הדק שקנית לי ב-1980, לרגל יום נישואינו הראשון. הבגד הזה נועד לעונת הקיץ אבל זה היה החלוק היחיד שקיבלתי ממך, ולכן התעקשתי ללבוש אותו. למרות שהשלכתי חפצים רבים, הותרתי את   הפריטים שקנית לי ואת כל בגדיך. אני מודה שאני נוצרת את הקמיעות הללו דווקא משום שהם מייסרים אותי. היצורים הטיפוליים מן הסוג שנוטה להתערב ולנדנד, היו מציינים מן הסתם שערימות הבגדים התלויים בארונות שלי מעידות על תופעה "לא בריאה". ברשותך, אני חולקת על כך. בניגוד לאופיו המגמד והקדורני של הכאב שחשתי בגלל מעשיו של קווין או כתמי הצבע שהשחיתו את ביתנו, או מחמת המשפט הפלילי והאזרחי גם יחד, הכאב הזה הוא מן הסוג המיטיב עם רווחתי הנפשית. למרות שבשנות השישים עדיין לא ייחסו למושג הזה, רווחה, משקל סגולי רב, למדתי להעריכו כדבר מה נדיר ביותר.

העניין הוא שבשעה ששלפתי מחור המנעול את בד הכותנה הרך והכחול ובחנתי את עבודת הצביעה החובבנית, ששכניננו ביצעו למעננו חינם אין כסף, קפאתי מקור. חודש מאי היה צונן למדי ונשבו רוחות צולפניות. כל עוד לא התנסיתי בכך, שיערתי שהטְרדות הזעירות הכרוכות בחיי היום-יום פשוט נעלמות להן לנוכח צִלו המאיים של אסון כבד. אבל מסתבר שטעיתי. אתה ממשיך לחוש קור או ייאוש כשהחבילה שציפית לה אבדה בדואר, בדיוק כפי שאתה מתעצבן כשקופאית בסניף של סטארבאקס שוגה במתן העודף. יתכן שלחושך הנסיבות התיאור הזה מביך קמעא, העובדה שאני נזקקת למעיל חם או לכפפות או מתעצבנת כשמרמים אותי בעודף בסך של דולר וחצי. אבל מאז אירועי יום חמישי, כל חיי חולפים כשהם עטויים בשמיכה חונקת של מבוכה. לפיכך אני משתדלת להפיק ניחומים מכל אותן מדקרות כאב ארעיות וקלות, ולהתייחס אליהן כאל שרידיהם האחרונים של כללי הנימוס החברתיים. וכך, כשבגדיי אינם הולמים את עונות השנה או כשאיני מצליחה למצוא בחנות וול-מארט קופסת גפרורים בגודל הרצוי, אני נהנית מן העובדה שאני מסוגלת לחוש רגשות רגילים בתכלית.

בדרכי אל הדלת האחורית, תהיתי כיצד חבורה של פרחחים הצליחה לחבל בבית באופן יסודי כל כך, בשעה שישנתי מבלי לשמוע דבר. גוללתי את האשמה על המינון הגבוה של כדורי ההרגעה שנהגתי לבלוע מדי לילה (פרנקלין, בבקשה אל תגיד דבר. אני יודעת שאתה מתנגד לכך). לבסוף קלטתי שלא פירשתי את האירוע הזה כהלכה. הדבר לא קרה מיד, אלא רק לאחר חודש. לא נשמעו שום קריאות או צעקות. הם לא חבשו מסכות סקי ולא היו מצוידים ברובה קצוץ-קנה. הם הגיעו בחשאי. הרעש היחיד שנשמע היה רחש של ענפים נשברים, מכה עמומה כשפחית הצבע הראשונה פגעה בדלת המהגוני המפוארת שלנו, הצליל המרגיע של צבע הניתך על גבי זכוכית, מעין טפטוף עדין בשעה שהצבע ניתז, צליל חרישי רק במעט מזה של הגשם הניתך לאיטו. ביתנו לא רוסס בתרסיס של צבע. לא הייתה זו התפרצות של זעם או משיחה עבה של שנאה, שהתבשלה עד אשר הפכה סמיכה ועתירת טעם, כמו רוטב צרפתי משובח.

אתה בוודאי היית מתעקש שנשכור מישהו שיגרד את שכבות הצבע. מאז ומתמיד הערכת את משיכתם המופלאה של האמריקאים להתמקצעות. בדפי-זהב מצאת מומחים לכל התחומים שבעולם, ולעתים נהגת לדפדף במדריך להנאתך: מסירי צבע: אמייל בגוון ארגמן. אבל העיתונים הרבו לכתוב על העושר שלנו ועל כך שקווין היה מפונק, ואני סירבתי להעניק לתושבי גלדסטון את הסיפוק הכרוך בהפטרת משהו מעין: "תראו-תראו! היא יכולה להרשות לעצמה לשכור עוד משרת שינקה את הלכלוך, בדיוק כמו עורך הדין היקר שלה". לא ולא, חשבתי. אפשרתי להם להשקיף עלי מדי יום, בעודי משפשפת את הכתמים במו ידי, עד שבתום מספר ימים החלטתי לשכור מכשיר ניקוי שפועל על עקרון התזת סילונים, בניסיון לקרצף את הלְבֵנִים. ערב אחד, כשסיימתי לנקות, הצצתי על השתקפותי במראה: הבגדים המרוחים, הציפורניים המוכתמות, והשיער מלא הגרגרים. נחרדתי. פעם אחת, בעבר, נראיתי בדיוק כך.

יתכן שמספר חריצים סביב הדלת עדיין בוהקים בגוון אדום. מי יודע, אולי במעמקי הסדקים שנפערו בלבנים הכאילו-עתיקות, עדיין נוגהות להן כמה טיפות של שינאה שלא הצלחתי לקרצף גם כשנעזרתי בסולם. איני יודעת. מכרתי את הבית ההוא. לאחר שתמו הליכי המשפט האזרחי, פשוט לא הייתה לי ברירה.

הייתי משוכנעת שאתקשה למכור את הבית. שיערתי שקונים שמאמינים באמונות תפלות, ימלטו על נפשם מרגע שתיוודע להם זהותה של בעלת הבית. אבל הייתה זו הוכחה נוספת בדבר הבנתי הדלה לגבי המדינה שאני מתגוררת בה. פעם הטחת בכעס שאני מזינה ללא הרף את סקרנותי לגבי כל "החורים המסריחים בעולם השלישי", בשעה שהאימפריה המדהימה ביותר בהיסטוריה של האנושות, נמצאת ממש מתחת לאפי. מסתבר שצדקת, פרנקלין. אין כמו הבית.

מיד לאחר שהנכס הוצע למכירה, ההצעות החלו לזרום. לאו דווקא משום שכל אותם רוכשים פוטנציאליים לא ידעו. נהפוך הוא, דווקא מפני שהם ידעו. הבית שלנו נמכר במחיר גבוה מכפי ערכו, בשלושה מיליון דולר. בתמימותי כי רבה, לא קלטתי שהמוניטין של הבית העלה את ערכו בשוק הנדל"ן. מסתבר שבשעה שהם הציצו לתוך הארונות, כל אותם זוגות דמיינו לעצמם את רגעי השיא העתידיים במסיבת חנוכת הבית הממשמשת ובאה:

[טינג-טינג!] תקשיבו, חבר'ה. אני רוצה להרים כוסית אבל קודם כל, אני חייב לספר לכם משהו — בחיים לא תנחשו ממי קנינו את הבית. מוכנים? מאווה חצ'טוריאן... השם נשמע מוכר? בטח. אתם זוכרים לאן עברנו, נכון? לגלדסטון!... כן, פיט, דווקא החצ'טוריאן הזה מכל החצ'טוריאנים שאתה מכיר. אלוהים אדירים, בנאדם, אתה ממש קשה תפיסה.

... נכון מאוד, "קווין". מטורף, לא? לורנס, הבן שלי, גר בחדר שלו. לפני כמה ימים הוא ניסה לעבוד עלי. הוא טען שהוא חייב להישאר ער ולצפות איתי בתוכנית: '
הנרי: דיוקנו של רוצח סדרתי', מפני שרוחו של 'קווין- קטשופ' רודפת את החדר שלו. נאלצתי לאכזב את הילד. צר לי מאוד, הודעתי לו. אין שום סיכוי שהרוח של 'קווין-קטשופ' רודפת את החדר שלך, כי הבן-זונה הקטן כלוא עכשיו רחוק מכאן, בצפון מדינת ניו-יורק, בכלא מיוחד לנערים. תקשיב לי טוב, בנאדם. אם זה היה תלוי בי, הנבלה הזה היה מקבל כיסא חשמלי... לא, זה לא היה נורא כמו ב'קולומביין מותק, תזכירי לי כמה הוא הוריד? עשרה? כן, נכון, תשעה, שבעה ילדים ושני מבוגרים. המורה שהוא חיסל הייתה, כאילו, מעריצה נלהבת שלו, או משהו כזה. ואני גם לא מבין למה נטפלים למשחקי מחשב ולמוזיקת רוק. אנחנו גדלנו על רוק, לא? ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא ביצע טבח בבית ספר תיכון. קח לדוגמה את לורנס. הילד מת על תוכניות אלימות בטלוויזיה, כולל כל התיאורים הפלסטיים ההכרחיים. הוא יושב מולן ולא מניד עפעף. מצד שני, אתה יודע איך הוא הגיב כשהארנבת שלו נדרסה? הוא בכה במשך שבוע שלם. כן, הם בהחלט מבינים את ההבדל.

אנחנו מחנכים אותו כדי שהוא יידע לשפוט כהלכה. ואולי זה לא הוגן, אבל אין ברירה. אתה חייב לשאול את עצמך מה היה טיבם של ההורים.

אווה

סאגה הוצאת ספרים
דף הבית
הספרים
כיתבו אלינו
מי אנחנו
לשוב הביתה בשחייה  חייבים לדבר על קווין  לחנך את הנרי  הכלה במערומיה  תלחצי!  האב הישן 
הוצאה לאור סאגה  | הוצאת ספרים  | xprho  | כתבו אלינו 
2005 - 2014 © כל הזכויות שמורות להוצאת סאגה