תלחצי! / ספייר   
פרטים נוספים  פרק ראשון  ביקורות  רכשו ספר זה

- 1 -

בגיל 12 העיפו אותי מבצפר בגלל שנכנסתי להריון מאב'שלי. זה היה ב-1983. לא הייתי שמה כבר שנה. זה הולך להיות התינוק מספר שתיים שלי. לילדה שלי יש מחלת דאון. נשארתי כיתה גם בכיתה ב' שהייתי בת שבע, בגלל שלא ידעתי לקרוא (והמשכתי לעשות במכנסיים). אני אמורה להיות בכיתה י"א ולעלות לי"ב בשביל שאני יוכל כבר לגמור בצפר, אבל אני לא. אני בכיתה ט'.

העיפו אותי מבצפר בגלל שאני בהריון ולדעתי זה לא פייר. לא עשיתי כלום!

השם שלי זה קלריס פְּרֶשֶס ג'ונס. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את זה. כנראה בגלל שאני לא ממש יודעת כמה זמן אני יוכל להמשיך לספר ת'סיפור או אם אפשר בכלל לקרוא לזה סיפור או למה אני מספרת הכל - ואם אני צריכה להתחיל מהתחלה או ממש מעכשיו או רק מבעוד שבועיים. מבעוד שבועיים? בטח אפשר לעשות הכל שמדברים או שכותבים, זה לא כמו בחיים שאפשר לעשות רק מה שעושים עכשיו. יש אנשים שמספרים דברים שנשמעים ממש לא אגיונים וגם לא אמיתיים. אבל אני ינסה לא להמציא כלום ולספר ת'אמת, אחרת בשביל מה זה טוב לעזאזל? אפשר לחשוב שאין בעולם מספיק שקרים וזיוני שכל.

אז ככה. טוב, היום יום חמישי, עשרים וארבע בספטמבר 1987 ואני אולכת לי במסדרון. אני נראית טוב, מריחה טוב, רעננה, נקייה. חם אבל אני לא מורידה ת'ג'קט עור שלי אפילו שחם, מישו יכול לגנוב לי אותו או שהוא יכול להיאבד. קיץ אינדיאני. ככה מר וויצ'ר קורא לקיץ הזה. אני לא יודעת למה הוא קורא לו ככה. הוא מתכוון להגיד שחם, 32 מעלות, כמו בקיץ. ואין בכלל, ואני חוזרת על זה שובפ'ם, בכלל, שום מיזוג אוויר בבניין המזדיין הזה. הבניין שאני מדברת עליו הוא חטיבת ביניים מספר 146 ברחוב 134, בין לנוקס אווניו ואדם קלייטון פאואל ג'וניור בולוורד. אז אני אולכת לי במסדרון מהכיתה שלי לשיעור הראשון של היום שזה שיעור תמטיקה. אנ'לא יודעת למה הם תקעו בשיעור הראשון דווקא תמטיקה. אולי בשביל להיפטר מזה על הבוקר. האמת? אני לא כל כך שונאת תמטיקה כמו שחשבתי שאני ישנא. אז אני נכנסת לכיתה של מר וויצ'ר ומתיישבת. אין לנו מקומות קבועים בכיתה של מר וויצ'ר, אנחנו יכולים לשבת איפה שבא לנו. אני יושבת באותו מקום כל יום, מאחורה, שורה אחרונה ליד הדלת. אפילו שאני יודעת שהדלת האחורית נעולה. אני לא אומרת לו כלום. גם הוא לא אומר לי כלום. עכשיו הוא לא אומר לי כלום. ביום הראשון הוא עשה לנו: "אני מבקש מכולם לפתוח את הספר הלימוד בעמוד 122". לא זזתי. אז הוא אמר לי: "מיס ג'ונס, אמרתי לפתוח את הספר בעמוד 122". אז אמרתי לו: "היי בנזונה אני לא חרשת!" כל הכיתה נפלה מצחוק. הוא נהיה אדום, דפק על הספר ביד שלו ואמר: "אני מבקש ממך להיות קצת יותר ממושמעת". המורה איש קטן ולבן בגובה מטר שישים בערך. אמא שלי בטח הייתה אומרת עליו שהוא סתם עוד לבן מזדיין. אני מסתכלת עליו ועושה לו: "גם אני יודעת לדפוק. רוצה לשמוע איך אני דופקת?" הרמתי ת'ספר שלי ודפקתי אותו חזק בשולחן. הכיתה שובפ'ם צחקה. הוא אמר: "מיס ג'ונס, אני מבקש ממך לעזוב את הכיתה מיד". אז אמרתי לו: "היי בנזונה אני לא אולכת לשומקום עד הצלצול הגעתי לכאן בשביל ללמוד תמטיקה והעבודה ש'ך זה ללמד אותי". הוא נראה כמו איזה חתו-לה אחרי שהסאבווי עלתה עליה. הוא לא ידע מה לעשות. הוא ניסה להכניס לי. לשחק אותה כאילו שזה לא מזיז לו ואמר: "טוב, אם את רוצה ללמוד, תירגעי..." "אני רגועה", עשיתי לו. והוא אמר, "אם את רוצה ללמוד, תשתקי ותפתחי את הספר שלך". הפרצוף שלו נהיה אדום. הוא רעד כולו. אז עזבתי אותו. ניצחתי. ככה נראה לי.

שתדעו לכם שלא רציתי להעליב אותו או להביך אותו ככה. אבל לא יכולתי לקחת ת'סיכון שהוא, או מישו אחר, ידע שעמוד 122 נראה לי כמו עמוד 152, 22, 3, 6, 5 - כל העמודים נראים לי בול אותו דבר. ואני באמת רוצה ללמוד. כל יום אני אומרת לעצמי שהיום הולך לקרות לי משהו ענק, כמו הבולשיט הזה שרואים בטלויזיה. כל יום אני אומרת לעצמי שהיום זה היום שלי, היום אני אולכת להשתנות בגדול או שהחיים שלי פתאום ישתנו בגדול - היום אני ילמד, ישלים ת'חומר, יהיה נורמלית, יעבור לשבת בשורה ראשונה. וכל יום מחדש אני קולטת שזה כבר לא יקרה לי היום.

אבל היום שאני מספרת לכם עליו עכשיו זה בעצם היום הראשון. אפילו שהיום זה לא באמת היום הראשון וכמו שכבר אמרתי קודם הייתי בדרך לשיעור תמטיקה שגברת ליכנשטיין העלימה אותי פתאום מהמסדרון לחדר שלה. אני ממש חמה עליה בגלל שהאמת היא שאני די אוהבת תמטיקה אפילו שאני לא עושה כלום, אפילו לא פותחת ת'ספר שלי. אני סתם יושבת שמה חמישים דקות. אני לא עושה בעיות. ואם איזה כמה ניגֶרים מתחילים לעשות בלגנים אני פותחת עליהם ת'פה. אני אומרת, "סתמו כבר בניזונות אתם לא רואים שאני מנסה ללמוד פה משהו". בהתחלה הם היו צוחקים ומנסים לגרור אותי להתכסח עם מר וויצ'ר ולהפריע לכיתה. ואז יום אחד קמתי מהכיסא שלי ואמרתי, "סתמו כבר בניזונות אני מנסה ללמוד פה משהו". הכושים שעשו ת'בלגן נראו קצת באֶלם וגם מר וויצ'ר נראה מבולבל. אבל אני ענקית, כמעט מטר שמונים, אני שוקלת יותר מתשעים קילו. ילדים מפחדים ממני. "היי, ניגֶר מפגר", אני אומרת לילד אחד שקופץ מהכיסא שלו. "תשב. תפסיק להתנהג כמו אידיוט". מר וויצ'ר מסתכל עלי מבולבל אבל גם אסיר טובה. בשביל מר וויצ'ר אני כמו משטרה. אני שומרת על החוק והסדר. אני אוהבת אותו, מדמיינת לעצמי שהוא הבעל שלי ושאנחנו גרים ביחד בווסצ'סר, אפילו שאין לי מושג איפה זה.

אני רואה בעיניים של מר וויצ'ר שגם הוא אוהב אותי. הלוואי שהייתי יכולה לספר לו על כל הדפים שנראים לי אותו דבר אבל אני לא יכולה. הציונים שלי בדרך כלל די טובים. רוב הזמן. הדבר היחיד שאני רוצה זה לעוף כבר מחטיבת ביניים 146 וללכת לתיכון ולקבל תעודת בגרות.

טוב, אז אני יושבת במשרד של גברת ליכנשטיין. היא מסתכלת עלי, אני מסתכלת עליה. אני לא אומרת כלום. בסוף היא עושה לי: "אז מה קלריס, אני מבינה שאנחנו מצפות לאורח קטן". אבל זה לא כאילו שהיא שואלת אותי שאלה, היא מודיעה לי את זה. אני ממשיכה לא להגיד כלום. אז הבתזונה יושבת מאחורי השולחן עץ הגדול שלה ותוקעת בי ת'עיניים שלה, ומשלבת את שני הידיים הלבנות והכלבתיות שלה על השולחן.

"קלריס".

כולם קוראים לי פרשס. יש לי שלוש שמות - קלריס-פרשס-ג'ונס. רק בניזונות שאני שונאת במיוחד קוראים לי קלריס.

"בת כמה את, קלריס?"

התיק האישי שלי עומד על השולחן של המוצצת הלבנה. אני רואה אותו. אני לא עד כדי כך מפגרת. הזונה יודעת בדיוק בת כמה אני."גיל שש עשרה זה גיל אה... די אה..." - היא משתעלת כאילו שהיא צרודה - "מבוגר בשביל חטיבת ביניים".

אני ממשיכה לא להגיד כלום. אם היא כזאתי חכמה גדולה אז בבקשה, שהיא תדבר.

"בואי נהיה כנים, קליס. את בהריון, נכון?"

עכשיו היא שואלת. לפני כמה שניות הזונה ידעה מה אני.

"קלריס?"

היא מנסה להישמע עדינה וכל הבולשיט הזה.

"קלריסססס, אני מדברת אלייך".

אני ממשיכה לא להגיד כלום. בגלל הזונה הזאת אני מפסידה שיעור תמטיקה. אני אוהבת שיעורי תמטיקה. מר וויצ'ר אוהב שאני בכיתה, הוא צריך אותי בשביל שאני יעמיד ת'ניגֶרים המופרעים האלה במקום. הוא נחמד. לובש חליפה יפה כל יום. שהוא בא לבית ספר הוא לא נראה זוועה כמו שאר המורים המגעילים.

"אני לא רוצה להפסיד יותר מהשיעור תמטיקה", אני אומרת לגברת ליכנשטיין הדפוקה.

היא מסתכלת עלי כאילו אמרתי לה שאני רוצה למצוץ זין של כלב או משו כזה. מה עובר על הפרצוף-כּ?ס הזה? (ככה אמ'שלי קוראת לנשים שהיא לא סובלת, פרצוף-כּ?ס. אני לא לגמרי מבינה למה, אבל אני אוהבת את איך שזה נשמע אז גם אני אומרת את זה).

שאני קמה מהמקום בשביל ללכת גברת ליכנשטיין מבקשת ממני לשבת. היא עוד לא גמרה איתי. אבל אני גמרתי איתה, זה מה שהיא לא קולטת.

"זה התינוק השני שלך?" היא עושה לי. באמת מעניין מה עוד כתוב בתיק שהשם שלי רשום עליו. אני שונאת אותה.

"אני חושבת שאנחנו צריכות לקיים פגישת הורה-מורה - אני, את ואמא שלך".

"בשביל מה?" אני אומרת. "לא עשיתי כלום. אני עושה ת'שיעורי בית שלי. לא הסתבכתי בשום צרות. הציונים שלי בסדר".

גברת ליכנשטיין מסתכלת עלי כאילו שצמחו לי שלוש ידיים או כאילו שיש לי ריח רע מהכּוּס וכאלה.

מה אמ'שלי תעשה, אני רוצה לשאול אותה. מה היא תעשה? אבל אני לא אומרת את זה. אני רק אומרת, "אמ'שלי עסוקה".

"טוב, אז אולי אפשר לסדר שאני אבוא אליך הביתה..." היא כנראה חוטפת אלם מהמבט שיש לי בעיניים ובצדק, כי היא באמת הייתה חוטפת אם היא הייתה אומרת עוד מילה אחת. לבוא לבית שלי! כלבה לבנה חטטנית שדוחפת ת'אף הארוך שלה לכל מקום! נראה לָך? אין סיכוי שאנחנו נבוא לבית שלך בווסצ'סר או לאיפה שזה לא יהיה שאת והחברים המזדיינים שלך גרים שמה. אני לא מאמינה. חשבתי שכבר שמעתי הכל בחיים שלי! הכלבה הלבנה רוצה לבוא לבקר.

"טוב קלריס, אני חוששת שאני חייבת להשעות אותך..."

"על מה!"

"את בהריון ו..."

"את לא יכולה להשעות אותי על זה שאני בהריון, יש לי זכויות!"

"הגישה שלך בעייתית, קלריס, את מסרבת לשתף פעולה..."

התקרבתי לשולחן שלה. תכננתי להעיף ת'תחת השמן שלה מהכיסא. היא נשענה אחורה וניסתה להתרחק ממני והתחילה לצרוח, "שומר, שומר!"

גם שהייתי בחוץ וברחוב עוד שמעתי את הדפוקה הזאת צורחת, " שומר, שומר!".

"פרשס!" זאתי אמ'שלי צורחת עלי.

אני לא אומרת כלום. היא מסתכלת על הבטן שלי. אני כבר יודעת מה הולך להיות עכשיו. אני ממשיכה לרחוץ כלים. לארוחת ערב אכלנו עוף מטוגן, פירה, רוטב אדום, שועית ירוקה ולחם לבן. אנ'לא יודעת באיזה חודש אני. לא בא לי לעמוד פה ולשמוע את אמ'שלי קוראת לי זונה. לא בא לי שהיא תנבח עלי ותצרח עלי כל היום כמו שהיא עשתה פעם שעברה. זונה אחת! חתיכת מוצצת מסריחה! מה כבר עשית! ככה היא צרחה עלי. מִי? מִי? מִייייי מצייצת לה כמו איזה ציפור מזדיינת בסרט מצויר של וולט דיסני שראיתי פעם שהייתי קטנה. מִיייי? את רוצה לדעת מי...

"קלריס פרשס ג'ונס אני מדברת אליך!"

אני ממשיכה לא לענות לה. גם פעם שעברה שהייתי בהריון עמדתי ליד הכיור הזה שפתאום הצירים הדפוקים התחילו, וו?ש! ואחרי כמה זמן עוד אחד, ווו?ששש! בחיים לא הרגשתי כזה חרא. מלא זיעה נזלה לי מהמצח ומרוב שכאב לי הרגשתי שכולי נשרפת כאילו שאיזה אש אוכלת לי ת'כל הגוף. אז עמדתי ולא זזתי כמו איזה דפוקה מרוב כאבים, ואז הכאב נעלם, כנראה נשבר לו והוא הלך קצת לנוח או משו כזה, ואז הוא שובפ'ם נהיה יותר גרוע ממקודם. והיא עומדת שם צורחת עלי, "זונה! חתיכת זונה! פרה מזדיינת! אני לא מאמינה, עשית את זה מתחת לאף שלי. בתוך הבית שלי". וחטפתי עודפ'ם ת'כאב הזה. ואז היא החטיפה לי. שכבתי על הרצפה ויללתי, "אמא'לה בבקשה, אמא'לה בבקשה, בבקשה, אמא'לה! אמא'לה! אמא'לה! אמא'לה!" ואז היא בעטה בי ישר בפרצוף! וצרחה כמו איזה פסיכית, "זונה! זונה"! ואז מיז ווסט שגרה ממול דפקה על הדלת והתחילה גם לצרוח "מרי! מרי! מה את עושה! את תהרגי את הילדה! היא צריכה שיעזרו לה לא שירביצו לה, התחלקת על השכל או מה!"

ואמא אמרה, "היא הייתה צריכה להגיד לי שהיא בהריון!"

"אלוהים אדירים, מרי, אפשר לחשוב שלא ידעת מזה. אני ידעתי מזה, כל הבניין ידע מזה. התחלקת על השכל..."

"את אל תתערבי לי באיך שאני מחנכת ת'ילדה שלי".

"שמישו יקרא לאמבולנס! שמישו יקרא לאמבולנס! שמישו יקרא לאמבולנס!" מיז ווסט צרחה בכל הכוח. והיא גם קראה לאמא טפשה.

והכאב לא מפסיק לחתוך לי ת'בטן. לקרוע לי ת'צורה. ואני לא רואה כלום לא שומעת כלום רק צורחת, "אמא'לה! אמא'לה!"

אנשים נכנסים הביתה, אלה שנוסעים באמבולנסים, אני לא רואה אותם ולא שומעת אותם. אבל כמה שכואב לי אני מצליחה להרים ת'ראש והוא עומד שמה. בחור פורטוריקני עם מדים של פרמדיק. הוא משכיב אותי על כרית. ואני כל כך מכווצת מרוב שכואב לי שאני נראית כמו איזה כדור. הוא אומר, "תירגעי!" כל הגוף שלי סכינים והראש-ברילנטין הזה אומר לי להירגע.

הוא נוגע במצח שלי ושם את היד השנייה שלו על הבטן שלי. "איך קוראים לך?" הוא עושה. "אה?" אני מסתכלת עליו כמו על איזה אחד שנפל מהירח. "מה השם שלך?" "פרשס". והוא אומר, "פרשס, הוא כמעט בחוץ. אני רוצה שתלחצי, את שומעת אותי מתוקה שלי, בפעם הבאה שיכאב לך, תזרמי עם הכאב ותלחצי פרשיצ'יטה. תלחצי".

וככה עשיתי.

סאגה הוצאת ספרים
דף הבית
הספרים
כיתבו אלינו
מי אנחנו
לשוב הביתה בשחייה  חייבים לדבר על קווין  לחנך את הנרי  הכלה במערומיה  תלחצי!  האב הישן 
הוצאה לאור סאגה  | הוצאת ספרים  | xprho  | כתבו אלינו 
2005 - 2014 © כל הזכויות שמורות להוצאת סאגה